בשנת 2006 נחקק בכנסת חוק תובענות ייצוגיות, שמאפשר הגשת תובענות ייצוגיות במגוון נושאים:

• ענייני צרכנות, בנקאות וביטוח.
• מפגעים סביבתיים.
• השבת מיסים שנגבו שלא כדין.
• עניינים הנוגעים לשוויון.
• עניינים מסוימים בסמכות בית הדין לעבודה.
• הגבלים עסקיים וניירות ערך.

התובענה הייצוגית היא מכשיר צרכני מהמעלה הראשונה, שנועד לאזן בין הכוחות הלא שוויוניים של האזרח/הצרכן הקטן אל מול גופי ענק, כגון: המדינה ורשויותיה, וחברות המספקות שירותים או מוכרות מוצרים לציבור.

התובענה הייצוגית נועדה גם לפתור את הכשל בו נגרם נזק רב, אך הוא מתפזר על פני מספר רב של נפגעים. לרוב הנזק נגרם על ידי גוף גדול וחזק (ממשלתי או מסחרי) שפגיעתו בכל אחד מהנפגעים קטנה כשלעצמה, ולא מצדיקה תביעה נפרדת של היחיד (בין אם מדובר בזוטי דברים ובין אם הזמן, המאמץ וההשקעה הכספית בתביעה פרטנית אינם כדאיים). על מנת להתגבר על קושי זה, התובענה הייצוגית מאפשרת לאזרח בודד לתבוע בשם קבוצת תובעים פוטנציאליים. הגשת תובענה כזו היא רבת משמעות ומשקל, שכן על אף שהנזק לכל אחד מהנפגעים קטן יחסית, במצטבר מדובר בסכומי פיצוי גבוהים ביותר.

אם התובענה הייצוגית מתקבלת (התובע זוכה), בית המשפט יקבע פיצוי מיוחד לתובע הייצוגי שיזם את התובענה בשם הקבוצה. זהו פיצוי הבא לפצות על הזמן והמשאבים שהושקעו על ידו, שלרוב עולים על הנזק הממשי שנגרם לו. פיצוי זה נועד להוות תמריץ לאנשים להגיש תביעות ייצוגיות, כיוון שעל אף שהיא דורשת השקעה רבה של משאבים, מדובר בפעולה יעילה אשר מביאה לתוצאה הוגנת.

עד שנת 2011 כמעט ולא נפסקו בישראל הוצאות משפט על מגישי תובענות ייצוגיות. אולם עם התגברות כמות התובענות, ובמיוחד תובענות שהוגשו באופן לקוי, החלו השופטים לפסוק הוצאות משפט על מגישי התובענות. עם זאת, עדיין נקבע ש"בגדר הליכים המוגשים על ידי מי שיזם תובענה ייצוגית ואשר אינם הליכי סרק שהוגשו בחוסר תום לב הנטייה תהא, דרך כלל, לפסוק הוצאות על הצד המתון וזאת אפילו יידחה ההליך.